כל בית צריך שידה ישנה, או שטיח. או וילון. או תמונה, או גוף תאורה. למסקנה הזו הגעתי לאחרונה בעודי מביטה בשטיח הישן שמקשט את ביתי, אותו שטיח שהיה בבית סבתי.
טקסטורה שמוסיפה תחושת חמימות לבית
ההשראה לפוסט הזה, עלתה במהלכו של ערב רגיל בחודש דצמבר. בעודי יושבת בביתי, הבטתי בכל החפצים ששמרתי ושאמי השכילה לשמור עבורי. השטיח האדום שמקשט את חלל המגורים בביתי, היה פעם בסלון של סבתי קלרה והוא זכור לי היטב. למרות שעברו כמעט 18 שנים בלעדיה, אני זוכרת לפרטי פרטים את ביתה הקסום, את אותן הספות החומות ואת המזנון הגדול אותו קישטו פסלים קטנים, מפיות תחרה ובקבוקי ויסקי וכל מיני שאף אחד לא שתה מהם.
אני זוכרת את סבתי צועדת עם מגש מהמטבח לסלון, ומגישה לי כוס חלב עם עוגיות פשוטות בצורת ירח וכוכבים שנהגה להכין במיוחד לנכדים.
שטיח אדום כמו בקרמלין
כשאני מביטה בשטיח הזה, מתעוררים בי זכרונות מרגשים ומחממי לב של פינוק אמיתי, כאלה שרק סבתא יכולה ליצור. לשמחתי, בזכות השטיח האדום הזה, הבית שלי חמים ונעים ובעל אופי מיוחד. שטיח שמזכיר לי מאיפה באתי ומחזיר אותי אל הרגעים הקסומים והמיוחדים שלי כילדה בבית סבתי.
וילונות ישנים ושטיח אדום. זה הסלון שלי.
לכן, כל בית צריך משהו מפעם.
חפץ שמספר סיפור, חפץ שיזכיר לנו דברים ולא רק את מה שקנינו במיטב כספנו. חפץ שסבא וסבתא רכשו לביתם והיום הוא ממשיך להתקיים בביתנו ובלבנו.
חפצים בהחלט יכולים לשאת עמם רגש, בדיוק כפי שהם יכולים לספר סיפור.
וילון הוא גם פילטר של החוץ
כילדה, היו לי שתי סבתות אוהבות ומקסימות. סבתא קלרה נולדה בפולין ועלתה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, וסבתא שמחה שעלתה לארץ עם שלושת ילדיה הקטנים מבגדד בשנת 1950. לסבתות שלי יש השפעה משמעותית על האישה שאני היום. העובדה שגדלתי בבית שמיזג בין תרבויות כה שונות, העניקה לי תובנות שלא יכולתי לרכוש בשום סיטואציה אחרת.
ארון ישן שקיבלתי מחברה לצד הוילון היקר ללבי.
מפגש מיוחד בין חומר וטקסטורה
ווילונות התחרה בחדר השינה שלי קישטו בעבר את חדר השינה של סבא מרדכי וסבתא שמחה. הנוכחות שלהם עוטפת אותי בתחושות נעימות ומעוררת בי רגשות נוסטלגיים. אני מרגישה טוב עם עצמי על כך שאני משמרת את הזכרון של סבי וסבתי בביתי החדש. סבתי שמחה עבדה בתחום הטקסטיל, ממש כמו אמה וסבתה שהיו הולכות כל חורף לאזור ההרי בצפון עיראק וקונות בדים מהכורדים, אותם היו מוכרות בבגדד. מעניין, לא? חיים אחרם לחלוטין ממה שאני מכירה.
מיטה תוצרת איקאה ארה"ב של שנות השמונים. היום כבר אין כאלה.
עץ מלא וקווים מעוגלים. כבר לא ישנים על הרצפה.
בכניסה לבית סבי וסבתי, הייתה תלויה מראת אובלית עם מסגרת ברזל, אותה אני זוכרת משחר ילדותי. לאורך השנים בהן גדלתי ובגרתי, הבטתי בעצמי מביטה אליי חזרה דרך המראה הזו. היום, המראה תלויה מול גרם המדרגות העולה אל הקומה השנייה בביתי, כך שאני עדיין זוכה להביט בי משתקפת בפני עצמי.
המראה מבית סבתא וסבא. זכרון נעים.
היום עם הרצון של הכלל לחיות בבית מעוצב "מהז'ורנל", בתים נעשים מהונדסים מדי, הכל תואם להכל, הכל במידה מדויקת, הכל חדש ובהתאמה אישית. כל נישה מנוצלת עד תום, והכל מאוחסן בארונות בקו אפס עם הקיר, דבר שלא מותיר מקום לדברים הישנים והמרופטים, אלה שלא מדברים שאותה השפה ובאותו הסגנון. הדברים שמזכירים לנו את סבא וסבתא ומשמרים את המורשת ולו הקטנה ביותר שניתן לשמר.
מנורה וכלי צהוב, מקשטים את הבית ומשמרים זכרונות
מגש כסף בן 40 שנה מארה"ב.
להגיש תה לאורחים, אבל בסטייל
פרט מיוחד בטעם של פעם
ציור שמן ישן של סעדיה נהון במחווה ליצירה של ESCHER
ציור שקישט את חדרי עוד בנעוריי
רישום ישן במסגרת עץ, עליו שילמתי עשרה שקלים.
גובלן בתוך מסגרת עץ, עבודת יד.
פיסה משטיח קילים ישן כמשטח על שולחן העבודה שלי
אלו הם החפצים שהופכים את הבית שלנו למקום רגשי ולכזה שמספר את הסיפור שלנו.
לכן, כל בית צריך שידה ישנה.
אין תגובות