מסע אישי

קשרים של מקרמה

ההשראה קיימת בתוכנו. קשורה לרגשות שלנו, קשורה לזכרונות שלנו וקשורה למה שאנחנו רוצים להגיד. השראה היא חלק מהדי אן איי (DNA) שלנו, מגיעה ממקומות מוכרים יותר ופחות בדיוק כמו זיכרונות ילדות. המקרמה הזה הוא הרבה יותר מזיכרון והרבה יותר מסתם השראה. תחושות וקשרים, לפעמים גם הסבוכים שלנו. מה שהיינו ומי שאנחנו היום, הרי עינינו רואות את הכל וההבנה קיימת בתוכנו.

מקרמה וינטג' עבודת יד צילום לירון גונן מיס גרות בלוג עיצוב

קשרים של זכרונות, קשרים של מקרמה, חלק מהדי אן איי שלי.

תחושות וקשרים, קשרים סבוכים של ילדות, בגרות ואמהות.

לא האמנתי שאהיה האמא שאני.

אהבה והכלה, אמונה מלאה.

החופש והמקום להיות מי שהם.

לפעמים אני מנסה להציץ לתוך עולמם הפנימי, או לפחות לדמיין.

עולם ומלואו.

המציאות החיצונית פוגשת את המציאות הפנימית, לפעמים כן ולפעמים לא.

מקרמה וינטג' עבודת יד צילום לירון גונן מיס גרות בלוג עיצוב

בילדותי, חייתי בעיקר במציאות הפנימית שלי.

במחוזות הדמיון והחלומות בהקיץ, בית הספר והסביבה היו התפאורה.

הבית בו גדלתי, מלא ביצירות של אמי.

אני זוכרת אותה רוקמת, סורגת, תופרת, מציירת, מפסלת ומבשלת.

חדר התפירה שלה היה מקום של יצירה, טקסטורות וצבעים.

ערימות של בדים, סרטים וצבעים ושולחן אחד באמצע.

אהבתי לעמוד על הכסא למדידות.

למרות סיכות התפירה החדות.

זכיתי בתלבושות מהודרות ומקוריות.

את זה אמא שלי תפרה לי.

מקרמה וינטג' עבודת יד צילום לירון גונן מיס גרות בלוג עיצוב

אמא היא יותר מחצי די אן איי.

אמא שלי איתי בכל.

חלק ממני, חלק ממנה.

אהבת נפש.

מקרמה וינטג' עבודת יד צילום לירון גונן מיס גרות בלוג עיצוב

ריחפתי לי במחוזות דמיוניים, מביטה אל עבר המקרמה.

מתבוננת ומדמיינת, מביטה בקשרים הסבוכים.

היום אני מבינה שנועדו להשאר.

חוקרת את הצבעים והעומקים, האבנים והמחברים.

המקרמה הזה היה מאז שאני זוכרת את עצמי.

היום הוא בבית שלי.

יש לי בית משלי, משפחה משלי.

היום אני אמא, הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין מה זה להיות אמא.

החיבוק, ההכלה, האהבה. להיות לביאה.

מקרמה וינטג' עבודת יד צילום לירון גונן מיס גרות בלוג עיצוב

השראה לא חייבת להגיע מתוך מילים ברורות, גם לא מתוך תמונות. ההשראה קיימת בתוכנו, רק צריך קצת לנבור, להתיר כמה קשרים ולהבין את הסבוכים.

IMG_4458

אמא שלי אוהבת אותי.

היא מעניקה לי הרבה, את כל מה שהיא יכולה לתת.

גם את המקרמה הזה בן ה-40 שנה שהכינה, היא נתנה לי.

אותו אחד שצללתי לקשריו המסועפים,

היום אני רואה אותו אחרת.

כבר הבנתי,

קשרים הם החיבור העמוק ביותר.

האהבה לאמא היא מעומק הבטן.

אמא שלי.

IMG_4401

 

שנזכה לשנה טובה, מלאה בהשראה ואהבה.

בטוחה שתאהבו גם את אלה

5 תגובות

  • להגיב
    ליאת בלזר
    16 בספטמבר 2015 בשעה 07:14

    מקסים ונוגע

  • להגיב
    עירית
    12 בספטמבר 2015 בשעה 10:52

    עד לא מזמן לא הבנתי את הקשרים הסבוכים וכל יום מחדש מנסה להבין ..תודה על הפוסט הנהדר הזה ושנה טובה מחזקת ובונה שתהיה עלינו !

  • להגיב
    עדית הלוי
    10 בספטמבר 2015 בשעה 23:06

    מרגש, מעלה חיוך….געגוע

  • להגיב
    אילת
    10 בספטמבר 2015 בשעה 17:11

    מאוד מאוד יפה ונוגע…מחפשת גם וילון מקרמה בסגנון אבל יותר ארוך (כמו של אורבן אאוטפיטרס) ולא מוצאת בארץ…יש לך כיוון בשבילי אולי?… חג שמח ושנה של אהבה;)

  • להגיב
    ציפי
    10 בספטמבר 2015 בשעה 14:23

    פוסט מרגש! ככ הזדהתי איתך עם מה שכתבת. ככ הרבה דברים דומים בילדות- אמא שלי סרגה ללא הפסקה, ניסתה לתפור ללא הפסקה, סרגה קרושה ללא הפסקה, ומבשלת עד היום ללא הפסקה. הקשרים הסבוכים, המחט, המסרגה, הקשרים הקטנים והגדולים- אני בתוכה והיא בתוכי. תודה על המילים היפות!
    שתהייה לך שנה נפלאה, מלאה ביצירתיות

רוצים להשאיר תגובה?